מושגי יסוד במשפטים

דיני הנזיקין

שתי שאלות מרכזיות מהוות את לב ליבם של דיני נזיקין:

האם קיימת אחריות של גורם הנזק? אם התשובה היא כן –

מהו הסעד לו זכאי הניזוק מאת המזיק?

ניתן למנות רשימה ארוכה של סיטואציות אשר עשויות להביא להטלת אחריות בנזיקין על המעוול ובין היתר: תאונות דרכים; תאונות עבודה; רשלנות – לרבות רשלנות רפואית; תקיפה; לשון הרע; מטרד – למשל, רעש, זיהום אויר וכדו'; גניבת עין; ועוד.

אחריות לפי דיני נזיקין

נבחן להלן האם קיימת אחריות נזיקית? על מנת ליתן מענה לשאלה זו יש לבדוק את משטר האחריות הנוהג – דהיינו מהי רמת האחריות של המזיק?

בדיני נזיקין ישנם סוגים שונים של משטרי אחריות, החל מאחריות מוחלטת דרך רשלנות ועד לדרישת כוונה ומודעות בפועל.

אחריות מוחלטת

אחריות מוחלטת קובעת כי גם כאשר המזיק לא יכול היה שלוט בנזק ולא יכול היה למנוע אותו ניתן לחייב אותו לפי דיני הנזיקין.

כך, למשל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ("הפלת"ד") קובע משטר של אחריות מוחלטת ולכן, במקרה של אדם שנפגע בתאונת דרכים, כשלרכב הפוגע פוליסת ביטוח בתוקף, הנפגע זכאי לפיצויים על פי החוק ואין זה משנה מה מידת האשם של הפוגע ו/או של הנפגע.

רשלנות

סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968 (להלן: "הפקודה") מגדיר רשלנות כדלקמן:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או 

לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

סעיף 36 לפקודה קובע כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

הפרת חובת הזהירות

המבחן האובייקטיבי להפרת חובת הזהירות הוא מבחן דו שלבי. בשלב הראשון בוחנים התקיימותה של חובת זהירות כללית (חובה מושגית) – האם על סוג מסוים של מזיקים להיזהר ביחס לסוג מסוים של ניזוקים. בשלב השני בוחנים קיומה של חובת זהירות קונקרטית – האם במקרה ספציפי היה על מזיק ספציפי לצפות את הנזק, והאם הייתה לו אפשרות טכנית לעשות זאת. אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית, אזי יש התרשלות, וניתן לבדוק את קיומם של יתר יסודות העילה.

קשר סיבתי (קש"ס)

קשר סיבתי משמעותו קיומו של קשר בין הנזק שנגרם לניזוק לבין התרשלות המזיק. בבחינת הקשר הסיבתי יש להבחין בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי.

קשר סיבתי עובדתי –האם ההתנהגות המזיקה היא הגורם אשר בלעדיו לא היה נגרם הנזק? זהו למעשה מבחן ה"גורם בלעדיו אין".

קשר סיבתי משפטי –שאלה נורמטיבית שבמסגרתה בוחנים את המדיניות המשפטית הרצויה, היינו האם יש לחייב את המזיק לצפות כי הנזק יגרם בעקבות ההתנהגות הרשלנית?

במידה ומענה על שתי השאלות הללו הוא חיובי, הרי שמתקיים קש"ס בין הנזק לבין ההתרשלות באופן המטיל חבות משפטית נזיקית על המזיק.

הסעדים בדיני הנזיקין

הסעד העיקרי פיצוי כספי שמטרתו להשיב את הניזוק למצב בו היה אילולא אירע האירוע המזיק (השבה). יחד עם זאת, ישנם חיקוקים הקובעים פיצוי עונשי או פיצוי ללא הוכחת נזק כגון חוק לשון הרע, חוק עוולות מסחריות. במקרה של אחריות נזיקית מוחלטת יש הגבלות על סכום הפיצוי.

בנוסף לפיצוי ישנם מגוון סעדים שהנפגע בנזיקין יכול לדרוש. המדובר בצווי מניעה, צווי עשה, וצווים ספציפיים הנוגעים לחיקוקים ספציפיים.

 

תביעה ייצוגית

בשנת 2006, נחקק חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") הקובע כללים אחידים לעניין הגשתה וניהולה של תביעה ייצוגית. במסגרת החוק נקבעו שורה של תנאים מקדמים אשר רק בהתקיימותם תאושר התביעה כתביעה ייצוגית.

להלן תנאי הסף לאישורה של התביעה כייצוגית:

תנאי ראשון – תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תביעה ייצוגית

סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי ניתן להגיש תביעה ייצוגית רק אם היא מופיעה ברשימת התביעות הכלולה בתוספת השניה לחוק או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית. התוספת הרשניה לחוק מונה את רשימת ההליכים בהם ניתן להגיש תביעה ייצוגית ובין היתר:

  1. תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.
  2. תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.
  3. תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו.
  4. תביעה בעילה לפי חוק ההגבלים העסקיים.
  5. תביעה בקשר למפגע סביבתי נגד גורם המפגע; לעניין זה, "גורם המפגע", "מפגע סביבתי" – כמשמעותם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים.
  6. תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר.
  7. תביעה נגד מפרסם כהגדרתו בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בעילה לפי הסעיף האמור.

תנאי שני – קיומה של עילת תביעה אישית

המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את עילת תביעתו באופן לכאורי, וכי בשלב האישור התובענה די בכך שהתובע יראה לכאורה , לעניין הנזק, את נזקו הוא (רע"א 8268/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5) 276, פסקה 11 (2001) (להלן: "עניין רייכרט")). מכאן שהתנאי השני הוא קיומה של עילת תביעה אישית מבוססת לכאורה, שטובים סיכוייה להתקבל, בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהמעשה ו/או המחדל הנטען.

תנאי שלישי – התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה

הלכה פסוקה היא, כי "אין כל צורך שכל השאלות המתעוררות ביחס לקבוצה תהיינה משותפות. די בכך שהיסוד המשותף מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות. אם יש לאחד מהקבוצה עניין שהוא מיוחד לו – כגון נזק מיוחד – ניתן לבררו בשלב האינדיווידואלי, אשר יבוא לאחר סיום השלב הקבוצתי, ולאחר שנקבעה בו שאלת האחריות של הנתבעים" (דברי הנשיא (כתוארו אז א' ברק ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, עמ' 788 (1996)).

תנאי רביעי – יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה

על המבקשים לשכנע במידת הסבירות הראויה שיש להם עילת תביעה אישית מבוססת לכאורה, וזאת הן במישור הטעוני והן במישור הראייתי, והן להוכיח גם את התנאי בדבר קיומה של עילת תביעה משותפת לכלל חברי הקבוצה. בנסיבות אלה טובים סיכוייה של התביעה להתקבל.

תנאי חמישי – התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין

על המבקשים להראות כי מדובר בקבוצה גדולה של חברים, אשר סביר להניח כי רוב חברי הקבוצה לא יגלו את קיומו של המעשה ו/או המחדל וגם אם יגלו זאת, הרי שהנזק שנגרם לכל אחד מיחידי הקבוצה הוא קטן באופן יחסי, כך שסביר להניח כי רוב חברי הקבוצה לא יטרחו להגיש לבית המשפט הליך אינדיבידואלי לשם קבלת הסעד, בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך. בנסיבות אלה מדובר במקרה מובהק וקיצוני המתאים מעצם טיבו לניהול במסגרת של תובענה ייצוגית.

זאת ועוד, המבקשים יכולים להראות גם כי המשיבה הינה גוף גדול חזק ומרתיע, ויש להניח כי לרוב חברי הקבוצה אין את היכולת ו/או התושיה ו/או האמצעים על מנת להתמודד עם המשיבה באופן אישי וישיר. התובענה הייצוגית נועדה להתגבר על הנחיתות בה מצויים ציבור הלקוחות ולהשוות את יחסי הכוחות בין המתדיינים. לכן, גם מטעם זה, קיימת הצדקה לאשר להגיש את התובענה הייצוגית.

המבקשים יכולים להוסיף ולהראות כי, המשיבה פועלת בדרך שבה היא פועלת מבלי שהיא חוששת לתוצאות אופן התנהלותה. ולפיכך התובענה הייצוגית הינה בדיוק הכלי המתאים על מנת להחזיר את המשיבה לדרך פעולה חוקית ולאלצה לתקן את דרכיה הנלוזות כך ש גם האינטרס הציבורי מחייב את אישור התובענה הייצוגית.

תנאי שישי – גודלה והגדרתה של הקבוצה

בבקשת האישור אין כל צורך להראות את גודלה המדויק של הקבוצה, אלא רק להראות שקיימת קבוצה גדולה של אנשים שנפגעו באופן דומה, והדברים נכונים במיוחד, מקום שהנתונים לגבי הקבוצה מצויים בידי המשיבה עצמה. אם וככל שבית המשפט הנכבד יקבע, כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה אינו מעשי בנסיבות העניין, וזאת בין מן הטעם של קושי באיתור וזיהוי חברי הקבוצה ובין מן הטעם של קושי בקביעת שיעור הנזק המדוייק, הרי שבית המשפט הנכבד יכול לפסוק סעד לטובת הקבוצה.

תנאי שביעי – קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב

תנאי זה נבחן בראש ובראשונה בכך שיש לתובע המייצג אינטרס אמיתי ועניין ממשי בתביעה והבנה מסוימת בתביעה אותה הוא מבקש להוביל (עניין רייכרט) וכי הוא פעל ויפעל במידת המרץ הראויה ויקדיש את כל המשאבים הנדרשים לניהולה של התובענה ולזכייה בה. בנוסף, לתובע הייצוגי אין כל ניגוד אינטרסים עם מי מחברי קבוצת התובעים, כך שבין המבקש לבין כל חברי הקבוצה קיימת זהות אינטרסים.  אשר לתנאי תום הלב, יש להראות כי עסקינן בתביעה סבירה והגונה אשר הוגשה רק לאחר שהתובע הייצוגי נוכח כי המשיבה ביצעה או המעשה ו/או המחדל כלפי כל חברי הקבוצה המיוצגת.

אשר לבאת הכוח של התובעים הייצוגים, יש להראות כי לעורכת הדין המגישה את התביעה יש ניסיון עשיר ומצטבר בייצוג צדדים בתובענות ייצוגיות, כמו גם ניהול תביעות אזרחיות ומסחריות מורכבות ורחבות היקף ואף תביעות גדולות מרכזיות ומשמעותיות כנגד גופים גדולים.

לסיכום

על התובע הייצוגי להוכיח, לפחות במידת ההוכחה הלכאורית הנדרשת בשלב הגשת הבקשה לאישור, כי מתקיימים כל התנאים לאישורה של התובענה כתובענה ייצוגית.

 

ליטיגציה

ליטִיגַצְיָה (התדיינות) הוא כינוי למקצוע הטיעון והייצוג בבית משפט. תפקידו של עורך הדין לשכנע את בית המשפט כי המסכת העובדתית והמשפטית המוצגת על ידו בשם לקוחותיו היא הנכונה והצודקת על מנת שמרשיו יצאו עם ידם על העליונה.

הליטיגציה  חולשת על המשפט הפלילי, האזרחי והמסחרי ורלוונטית לגבי כל תיק אשר בסופו של דבר יגיע לדיון משפטי בין אם הדיון יתקיים בבית משפט, בבית דין, בפני בורר, או בפני כל ערכאה משפטית ודיוניות אחרת.

ליטיגציה אזרחית – ייצוג והופעה בבית משפט בהליכים אזרחיים כגון הליכים שעניינם חוזים והסכמים, תביעות ייצוגיות, דיני משפחה וגירושין, לשון הרע, ירושה וצוואה, זכויות יוצרים, נזיקין, מקרקעין ונדל"ן, דיני עבודה ועוד.

ליטיגציה מסחרית – תת תחום של הליטיגציה הפלילית והאזרחית ותולדה של השנים האחרונות ובמיוחד לאחר הקמת המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב (בית המשפט הכלכלי). ליטיגציה המסחרית עוסקת במשפטים פליליים ובעבירות לפי חוק ניירות ערך וכן בהליכים אזרחיים הקשורים לדיני חברות, עתירות מנהליות כנגד החלטות רשות ניירות ערך ונגד רשם החברות וכן בערעורים על החלטות ועד המשמעת לפי חוק הייעוץ.

ליטיגציה פלילית – ייצוג והופעה בבית משפט בהליכים פליליים.